"ישבתי בהצגה וצפיתי בחיים שלי על הבמה. תמונה אחר תמונה, בתיאור כמעט זהה של רגעי חסד מהולים ביאוש, אכזבה, חוסר אונים. בקולות פנימיים של שיפוט וביקורת, בתחושה שאני משתגעת, שאני לבד, שעוד מעט כולם יעלו עלי ויעזבו. מול הבמה ישבתי מנגבת את הדמעות, צוללת איתן לתהומות הדכאון שאחרי לידה יותר ויותר נמוך ואז מטפסת חזרה למעלה, יחד איתן. מקבלת פרספקטיבה, מסתכלת אחורה, נושמת. אחרי מחיאות הכפיים העזות שעלו מהקהל ההצגה הסתיימה ולא יכולתי לקום מהמושב. אני לא היחידה. הצגת הבכורה הזו טלטלה את נפשי והשיבה לי, שוב, תחושת נורמליות."

"הבושה, האשמה, הקושי החברתי, הזוגי, האימהי, כולם הידהדו לי כאבים ודמעות של נשים רבות כל כך שפגשתי, וגם כאבים ודמעות שחוויתי בעצמי. אני לא יכולה בכלל להסביר כמה אתן חייבות לצפות בהצגה הזו עם חברה טובה, עם קבוצת נשים שיקרה לכן - לצפות להתערבב להטלטל ואז לשבת עם כוס יין כמו שעשינו אנחנו ועם המון המון חמלה ואהבה לפרק את כל מה שעלה בנו."